שנה ומשהו כבר עברה מאז המציאות קיבלה סיבוב מיוחד בשם קורונה ועד שקיבלנו חיסונים שהם לא שונים כל כך מחיסונים אחרים כמו חיסון לוירוס הפפילומה. 'תפנית דרמטית בעלילה' קוראים לזה. חוקי המשחק הישתנו, הגיע שחקן חדש לתוך מגרש חיינו, אומר לנו עצרו, תנו לי את הכדור…סטופ כדור ההאאררץץ. מה השתנה בעצם? נראה שבמישור הפנימי עדיין לא ברור, אנחנו מסרבים להפנים את המחויבות שלנו לתיקון עצמי, האגו שלנו עדיין שולט, מנסה לכופף גם את הקורונה.
"החיים המודרנים", לא מאפשרים לנו לברוח ולחשוב אולי טעינו בצורה שבה תפסנו את המציאות. אם היה מגיע אורח חיצון לכדור הארץ ומסתכל עלינו בני האדם הוא לא היה מבין אותנו, למה כל החלוקות האלו אדום/צהוב/שחור/לבן, למה אנחנו הורגים אחד את השני, למה השנאה, למה אנחנו גורמים להשמדת הכדור עליו אנו חיים? אני רק חושב אם משהו היה זורק איזה שקית זבל אצלי בחצר, שובר עציץ או מלכלך, עד כמה זה היה משפיע אלי ומכעיס אותי. האגו היה פועל שעות נוספות.
אותו אגו, לפי בני ברוך, "מרדים אותנו" ככל שזה נוגע לקילקול העצום שאנו גורמים לסביבה. כמויות הזבל שאנחנו זורקים לים, מיליוני עצים הנכרתים, קרחונים של מיליוני שנים נמסים, ואנחנו? דוממים. אם מישהו אבל, יזרוק איזו שקית קטנה אצלי בחצר אני אתפוצץ. אותו אורח חיצון עלול להגיד – בני האדם משהו לא בסדר איתם.
משהו מעוור אותנו, לא נותן לנו לראות היכן מסתתר האושר האמיתי. אנחנו נמצאים בזמן מאוד מיוחד – לידה של העולם החדש. צריך לנסות ולראות את התפוררות הסדרים הישנים כעזרה מצד הטבע שמכין אותנו כמו הורים נאמנים ודואגים שרוצים לקדם את ילדיהם לקראת חיים טובים אמיתיים ושלמים. צריך לנסות לתאר איך אנחנו בני האדם חיים כאנושות אחת ומאוחדת שחולקת את מתנות הטבע בצורה צודקת, שרוצים על פני האגו שדוחה אותנו זה מזה,להתקרב אחד לשני, לבנות מערכות שידגישו את הדומה והמקרב לעומת השונה והמפלג. לייצר תקשורת המקרבת בין בני האדם. תקשורת שקושרת אותנו ברשת של שלום ואהבה ולא תקשורת שמשקרת ומעוררת שנאה. צריך לחלום על החיים כמתנה ולא כמלחמה, צריך אחדות.