כמו רבים מבני דורי, קראתי בשקיקה את שני ספרי החובה של אותם ימים: "מרד הנפילים" ו "כמעיין המתגבר" ועכשיו, עם הזמן הפנוי באדיבות הקורונה, הורדתי את הספר מהמדף הרחוק בו הוא היה כל השנים ושקעתי בקריאה.

לטובת הדור הצעיר זה המקום להעיר ולהאיר: ספר הוא אובייקט מרובע לא גדול שמורכב מדפים שמחוברים בצד אחד ומאפשר לראות את הכתוב כאשר הופכים את הדפים. אין אפשרות להגדיל את התמונות ואין אפשרות לכתוב קללות ונאצות בסוף הדף. כלומר, יש אפשרות כזו, אבל רק הכותב יראה את מה שנירשם.

 אז ככה: דילגתי הרבה, גם כי זכרתי את התוכן וגם כי בכל זאת, מאות עמודים בלי פרסומת קופצת אחת זה קצת "קריפי". אבל דבר אחד שזכרתי נשאר ללא שינוי, הקורא נשאב לתוך הסיפור ורמת ההזדהות שראנד מצליחה לייצר בין הקורא לגיבורים מאד חזקה. בעצם לא חכמה, מי לא רוצה להיות ארכיטקט שמוציא מהעיפרון שלו בניינים שמרטיטים את הלב או ממציא מתכת שאפשר לבנות איתה כל דבר החל מגשרים לרכבות ועד גשרים לשיניים ?

 אבל המסר ?  האם הוא עדיין חד לאורך השנים ? יש את המשפט שאומר "במידה ואתה לא קומוניסט בגיל 18 אתה רשע, אבל במידה ואתה עדיין קומוניסט בגיל 40 אתה אידיוט". אני עברתי כבר גם את גיל 18 ולצערי גם את גיל 40: מה נשאר בי מהמסר של איין ראנד  ? יש מידה רבה של חוסר נוחות בקריאת המסר בספרים והוא מתחיל מהעובדה שהיום אני מהנדס ויודע פחות או יותר איך מתכננים בתים ואיך בוחשים חומרים ליצירת מתכת חדשה וזה די רחוק ממה שכתוב.

 אבל חוסר הנוחות האמיתי מתחלק לשניים. ראשית קיים הזלזול הבוטה של גיבורי הספרים במה שאפשר לקרוא לו "הזולת", באופן מיוחד הזולת שלא חושב כמוך או ממציא מתכות בקצב שלך. ושנית, מתואר בספר המון העם שלפעמים נראה שפשוט מחכה לשאוב את הידע של מתי המעט המוכשרים בלי לשלם עבור המוצר או אפילו לתת קרדיט.

 בעולם שחווה את הקורונה, הכלכלה משנה כיוון והיום נושא השיחה הוא איך לבנות מערכת יחסים יותר טובה בין אנשים, בלי ניצול הדדי משום סוג. מדברים על "הכנסה בסיסית אוניברסלית" ומנסים לגרום לזולת, כולל אלה שחושבים שונה ממך, לא להישאר בלי הכנסה לקיום. ציטוט של ראנד אומרת "האדם שאוהב את כולם ומרגיש בבית בכל מקום הוא שונא המין האנושי. הוא לא מצפה מבני האדם לכלום, ושום רמת שחיתות אינה מזעזעת אותו."

היום הגיע הזמן שנאהב את כולם ולא נשנא את המין האנושי, ותודה לאיין ראנד.