הריחוק החברתי שנכפה עלינו עם התפרצות הקורונה יצר מצבים שלא הורגלנו להם בעבר. מעם שרגיל לחגוג באירועים רבי משתתפים, נוהגים בהתכנסויות רבות משתתפים בחגים, בערבי שבת נדרשנו להישאר ספונים בד' אמותינו עם המשפחה הגרעינית הקטנה. כדי להגן על הסבים והסבתות נאלצנו להשאירם בבידוד מוחלט, הילדים שהפכו להיות "מעבירי מחלות" נאלצו להישאר בבתים, מרוחקים מחבריהם. ההורים, גם אלה מהם שהם עובדים חיוניים, נשארו עם הילדים בבית. הבית הפך להיות המקלט הרב תפקודי שלנו והבדידות החלה מתפשטת בקרב העם.
הסבים והסבתות, שלפני תקופת הקורונה היו משמעותיים לנכדים ולקחו חלק בעזרה להורים עם הנכדים, הופקעו מכל תפקידיהם. ילדיהם לקחו על עצמם את הדאגה להם בכל צרכיהם והם נאלצו לשבת בבית. מאנשים פעילים ועסוקים ימיהם הפכו לארוכים ומשמימים, הרגשת החיוניות והתרומה הלכה והתפוגגה והתחושה שהם מהווים נטל על ילדיהם תפסה מקום. תחושת השייכות למשפחה הלכה והתפוגגה ועמה החלה להופיע תחושת הבדידות שהובילה לירידה תפקודית רב מערכתית ולדכדוך.
גם הרווקים והרווקות מצאו עצמם לבד. כל מערך הדייטים נחלש עד שנעלם לגמרי, הם מצאו עצמם בבדידות מול מסכים, ספרים, וכו'. מאנשים פעילים חברתית, היוצאים לעבודה ונפגשים עם עמיתים, יוצאים לבילויים כדי להיפגש עם קבוצת השווים מצאו עצמם לבד בביתם בהרגשת בדידות. חלקם אף איבדו את מטה לחמם, דבר אשר הגביר את תחושת הבדידות.
הילדים אף הם הורחקו מחבריהם, נאלצו להישאר בבתים עם ההורים, בתחילה היה להם כייף, "חופש" ממוסדות הלימוד. אך ככל שהמצב נמשך הכיף שהיה הפך לגעגועים לחברים ולהרגשת בדידות.
המצב שנוצר מוביל לחשיבה שאם הטבע הביא לנו את הקורונה שיצרה כזה מצב של בדידות בטח יש לו כוונה כלשהי בכך. אני מסתכלת על מה שקורה וזה מוביל אותי למחשבה שהטבע רוצה מאתנו את ההתבוננות הפנימית, כל אחד בביתו מקבל את ההזדמנות להתרחק ממערכות היחסים המזויפות, החיצוניות, הרבה פעמים הפוגעניות. ממערכות יחסים שלא באו מלב טהור ומאהבת הזולת, לריחוק מאנשים והתכנסות פנימה, לתוך הלב. לבדיקה עצמית האם מה שהיה באמת התאים? האם הרדיפה הזו אחרי חברים מזויפים זה מה שהם באמת מחפשים? וממקום של לב בודד ניתנה ההזדמנות לחפש את הקשרים הלבביים והחמים, קשרים שהם אמיתיים ולא מזויפים. יחסים שהם בריחוק פיזי, שהם מעל הגופים שהם מתוך לב אמיתי, מתוך לב משתוקק למערכות של קשרי אמת.