אחותי בת קצת יותר משנתיים ואני בת שלוש. עומדות על שביל העפר הנמתח מול הבית. שתי ערביות או בדואיות עוברות מהכפר השכן, על ראשן מסע. זכורה לי תמיד ההתרגשות למראן. פוסעות זקופות ומסע כבד על ראשן, איך יתכן? ובכזו קלות? ומיד השאלה הכמעט מדעית איך הן מיצבות מסע כזה בקצה הקודקוד והאם אמנם כך קל יותר לשאתו. ועם השאלה עולה הרצון לנסות ולבדוק. אחת מהן מלקקת קרטיב שכנראה מאסה בו, מציעה את המציאה לשתי התינוקות. אחותי הצעירה חוטפת ומכניסה ישר לפה. תחושת הפחד והזעזוע לגורלה של אחותי. עדין מצמרר אותי הזכרון ורגש האשמה מכה בי עד היום.

בת שלוש, שומעת מפי ילדים על כפר של בדואים קרוב לנהריה. מראים ביד את כיוונו. רוצה להגיע לשם. מתכננת איך לחצות את נהר הגעתון שהיה, לא כמו היום, מלא מים זורמים. איך אחצה אותו ואגמע את השדות, ואז אמצא את המופלאות ממני, אגלה עולם אחר, אנשים אחרים. ואז המחשבה המעכבת שאני קטנה, ובטח ידאגו לי ובטח ובטח אסור. 
אני לא מספרת כמו https://www.michaellaitman.com/he/ אבל משתדלים… הנה עוד שניים:

המערה השחורה ומרחבי היקום- סיפור מספר שתיים.

עדין בת שלוש, בגן הילדים. אני נמוכה מתחתית המבנה. בגובה העיניים רואה את ה"מערה השחורה" שמתחת למבנה ומרגישה את הקור הבוקע ממנה. אני בצד האחורי של החצר המוקפת גדר גבוהה. לפני השער האחורי הנעול. אסור לי להיות פה. המחשבה היא איך לצאת מהחצר ולשוטט במטעי האבוקדו  האינסופיים. עומדת מול השער שעה ארוכה. מאחורי "המערה השחורה" ולפני, בעיני רוחי, המושב, החקלאים, הכבישים והמכוניות, אמהות דואגות לילדיהן, אבות מניחים צינורות במטעים. כאשר הגוף קטן הנפש ממש יכולה בקלות לצאת ממנו ולשוטט, לראות מקצה העולם ועד סופו.

סיפור מספר שלוש- ככה יעשה לילד.

באותו הגן הגננות עבות הכרס מתכננות "אירוע חינוכי מכונן". לאחד הבנים "ברח" במכנסיים. הן מציבות גיגית קטנה על השולחן במרכז המרפסת. קוראות לכל הילדים להסתדר במעגל גדול מסביב לשולחן. בהתרסה ובפומבי הן מפשיטות את הפעוט ורוחצות אותו לקול בכיו. מוכנה למות מבושה בשביל הפעוט, גם בשבילן, ומוכנה להרוג את השמנות הללו. אם היתה לי קשת הייתי יורה חיצים לתוך ראשן של השתיים, ממש בלי להסס. אנשים מבוגרים יכולים להיות חרפת האנושות. 

ההיה כל זה או חלום? 

כולנו ילדים לנצח. מנסים להביט לאחור, לתקן ואחות את השברים באהבה.