אנחנו יוצאים יוצאים מהקורונה וחוזרים אליה וחוזר חלילה, מהבידוד שנכפה עלינו, אנו מתחילים לאסוף את השברים, הקיץ מתקרב, האם אנחנו זוכרים את הגעגוע לבני אדם?

במאמר קצר זה ננסה לבדוק איך נוכל לנצל את הקיץ הקרוב להזדמנות לחיבור ביננו.

בתקופת הקורונה נכפה עלינו בידוד, להיות קרובים למשפחה הגרעינית, פתאום גילינו אחד את השני יותר, התקרבנו לילדים שלנו, התקרבנו לבני הזוג שלנו, ההשפעות החיצוניות פחתו והקרבה הפיזית אילצה אותנו להתקרב פנימית. עכשיו, כשאנו כבר רגל וחצי מחוץ לקורונה, הקיץ מתקרב, האם אנחנו נשמור על דברים שהשגנו, האם נתקן את השברים, זו ההזדמנות שלנו…

ישנם אנשים שהקורונה לא עשתה להם טוב, בגלל רגישותם, הבידוד החברתי סגר אותם, מלבד השינוי הפיזי כמו השמנה, בריחה למשחקי מחשב (בריחה לעולם וירטואלי), הם חוו שינוים נוספים. אנחנו צריכים להיות רגישים לשינויים אלו ולעזור להם, להתקרב אליהם, הפעם מבחירה ולא מכפייה, להבין את הקשיים שלהם ביום יום, ולא לחשוב שהעבודה שלנו היא החשובה, אלא מה שחשוב היא איך שכל אחד עוזר לשני, רגיש לשני, חושב על השני. אם כל אחד היה חושב "במה אני, עם הכוחות והידע שלי, יכול לעזור ל…" היינו נמצאים במקום אחר.

כמה מילים מתוך השיר "געגועים לבני אדם" בזמן הקורונה של חנן בן ארי:

"איך החזרת את השפיות, געגועים לבני אדם, פתאום שורפת הבדידות… עוד מעט זה הכל ייגמר, ואני מבקש אם אפשר, שבבוקר אחרי שתלכי לא נהיה שוב אותו דבר"

הקורונה החזירה את השפיות, אבל אנחנו מאוד מהר שוכחים את הכל, שוכחים מה חשוב, ונשאבים למילוי סתמי, צריך לזכור להיות בשפיות, לזכור שהתגעגענו לבני אדם, שלא נחזור להיות שוב פעם אותו הדבר, שכל אחד הסתכל רק על עצמו ולא אכפת לו היה מהאחר. אפשר תמיד לקרוא ולהיזכר – https://delight.co.il

אז בואו, שלא נשכח, שלא נהיה שוב אותו הדבר, שנתחיל בחיבור, קודם עם משפחתנו ולאט לאט נוכל להרחיב את סף הרגישות שלנו גם החוצה, אולי אז נוכל לומר לעצמנו שהרווחנו משהו מהקרונה, למדנו להתקרב, למדנו להתחבר.