מגפת הקורונה ברחבי העולם גרמה לפגיעה גם במדינות מתקדמות כמו ארה"ב וגם במדינות פחות מתקדמות כמו נפאל, הודו, ברזיל ואחרות. דווקא במדינות הפחות מתקדמות המצב יותר מורכב משום שמערכות הרפואה בהן מוגבלות ולעיתים זיהום הקורונה נוטה להתפשט לזיהומים נוספים. ארגון הבריאות העולמי (WHO) מעריך כי פיתוח חיסון ייערך לפחות שנה וחצי וכי כרגע אין תרופה מוכחת ל- COVID-19. המורכבות של הנגיף גורמת לייאוש והופכת אותו לנגיף מסוכן בהרבה מנגיפים אחרים שהתגלו בשנים האחרונות עם שיעור תמותה גבוה עד פי 10. נגיפים גרמו מאז ומעולם להרס על כדור הארץ עד שבני האדם הבינו אותם והשכילו לפתח חיסונים. דיונים בתופעות כגון חסינות העדר, טיפול בפלסמה, פיתוח חיסונים ושימוש בתרופות חוזרות לאורך ההיסטוריה המדעית האנושית שוב ושוב. המונח "חסינות עדר" פירושו שאם רוב האוכלוסייה תהיה חסינה למחלה מדבקת מסוימת, הם יקבלו הגנה עקיפה מאלו שאינם חסינים מפניה. לדוגמא, אם 80% מהאוכלוסייה מקבלים חסינות אז ארבעה מתוך חמישה אנשים לא יחלו למרות שהם באים במגע עם אנשים נגועים. לפחות 70% עד 90% חסינות תידרש כדי לשמור על הנגיף תחת שליטה. אך השגת חסינות עדר היא בעייתית. ישנן שתי דרכים להשגת חסינות עדר: כאשר אמצעי הזהירות והנורמות החברתיות לא מסייעים במניעה ואז חלק גדול מהאוכלוסייה עלול להידבק ואם זה לפחות 70%, האוכלוסייה יכולה לקבל חסינות בעדר, ואפשרות שניה היא באמצעות חיסון (כדוגמת https://stopapilloma.co.il ).

במקרה הראשון העלות בחיי אדם תהיה כבדה מאוד. בהודו, בסין ובמדינות צפופות האפשרות הראשונה עלולה להביא למיליוני מיתות. מה שמשאיר את האפשרות של פיתוח חיסון שיהיה נגיש בצורה המונית ועד אז יש לשמור על כללי מניעה. שיטה נוספת היא שימוש בפלזמה – כלומר תרומת פלזמה מהדם של אנשים שהחלימו מהנגיף לאנשים שטרם נפגעו ובכך לחסן אותם על ידי התפשטות הנוגדנים בגופם. אחת הביקורות כיום היא על הדרישות המוגזמות לאישור חיסונים – כיום ארגון הבריאות העולמי מחייב 3 מבחנים קליניים הדרגתיים עד לאישור החיסון וכניסה לשימוש המוני ובטוח. הטענה היא כי מיליונים עלולים למות בטרם עת ולכן רואים מדינות כגון רוסיה, איחוד האמירויות וסין שמתחילות שימוש בחיסון עוד בטרם עבר את כל האישורים.